תנ"ך על הפרק - בראשית יט - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

בראשית יט

19 / 929
היום

הפרק

הפיכת סדום, מעשה לוט ובנותיו

וַ֠יָּבֹאוּ שְׁנֵ֨י הַמַּלְאָכִ֤ים סְדֹ֙מָה֙ בָּעֶ֔רֶב וְל֖וֹט יֹשֵׁ֣ב בְּשַֽׁעַר־סְדֹ֑ם וַיַּרְא־לוֹט֙ וַיָּ֣קָם לִקְרָאתָ֔ם וַיִּשְׁתַּ֥חוּ אַפַּ֖יִם אָֽרְצָה׃וַיֹּ֜אמֶר הִנֶּ֣ה נָּא־אֲדֹנַ֗י ס֣וּרוּ נָ֠א אֶל־בֵּ֨ית עַבְדְּכֶ֤ם וְלִ֙ינוּ֙ וְרַחֲצ֣וּ רַגְלֵיכֶ֔ם וְהִשְׁכַּמְתֶּ֖ם וַהֲלַכְתֶּ֣ם לְדַרְכְּכֶ֑ם וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּ֥י בָרְח֖וֹב נָלִֽין׃וַיִּפְצַר־בָּ֣ם מְאֹ֔ד וַיָּסֻ֣רוּ אֵלָ֔יו וַיָּבֹ֖אוּ אֶל־בֵּית֑וֹ וַיַּ֤עַשׂ לָהֶם֙ מִשְׁתֶּ֔ה וּמַצּ֥וֹת אָפָ֖ה וַיֹּאכֵֽלוּ׃טֶרֶם֮ יִשְׁכָּבוּ֒ וְאַנְשֵׁ֨י הָעִ֜יר אַנְשֵׁ֤י סְדֹם֙ נָסַ֣בּוּ עַל־הַבַּ֔יִת מִנַּ֖עַר וְעַד־זָקֵ֑ן כָּל־הָעָ֖ם מִקָּצֶֽה׃וַיִּקְרְא֤וּ אֶל־לוֹט֙ וַיֹּ֣אמְרוּ ל֔וֹ אַיֵּ֧ה הָאֲנָשִׁ֛ים אֲשֶׁר־בָּ֥אוּ אֵלֶ֖יךָ הַלָּ֑יְלָה הוֹצִיאֵ֣ם אֵלֵ֔ינוּ וְנֵדְעָ֖ה אֹתָֽם׃וַיֵּצֵ֧א אֲלֵהֶ֛ם ל֖וֹט הַפֶּ֑תְחָה וְהַדֶּ֖לֶת סָגַ֥ר אַחֲרָֽיו׃וַיֹּאמַ֑ר אַל־נָ֥א אַחַ֖י תָּרֵֽעוּ׃הִנֵּה־נָ֨א לִ֜י שְׁתֵּ֣י בָנ֗וֹת אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יָדְעוּ֙ אִ֔ישׁ אוֹצִֽיאָה־נָּ֤א אֶתְהֶן֙ אֲלֵיכֶ֔ם וַעֲשׂ֣וּ לָהֶ֔ן כַּטּ֖וֹב בְּעֵינֵיכֶ֑ם רַ֠ק לָֽאֲנָשִׁ֤ים הָאֵל֙ אַל־תַּעֲשׂ֣וּ דָבָ֔ר כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן בָּ֖אוּ בְּצֵ֥ל קֹרָתִֽי׃וַיֹּאמְר֣וּ ׀ גֶּשׁ־הָ֗לְאָה וַיֹּֽאמְרוּ֙ הָאֶחָ֤ד בָּֽא־לָגוּר֙ וַיִּשְׁפֹּ֣ט שָׁפ֔וֹט עַתָּ֕ה נָרַ֥ע לְךָ֖ מֵהֶ֑ם וַיִּפְצְר֨וּ בָאִ֤ישׁ בְּלוֹט֙ מְאֹ֔ד וַֽיִּגְּשׁ֖וּ לִשְׁבֹּ֥ר הַדָּֽלֶת׃וַיִּשְׁלְח֤וּ הָֽאֲנָשִׁים֙ אֶת־יָדָ֔ם וַיָּבִ֧יאוּ אֶת־ל֛וֹט אֲלֵיהֶ֖ם הַבָּ֑יְתָה וְאֶת־הַדֶּ֖לֶת סָגָֽרוּ׃וְֽאֶת־הָאֲנָשִׁ֞ים אֲשֶׁר־פֶּ֣תַח הַבַּ֗יִת הִכּוּ֙ בַּסַּנְוֵרִ֔ים מִקָּטֹ֖ן וְעַד־גָּד֑וֹל וַיִּלְא֖וּ לִמְצֹ֥א הַפָּֽתַח׃וַיֹּאמְר֨וּ הָאֲנָשִׁ֜ים אֶל־ל֗וֹט עֹ֚ד מִֽי־לְךָ֣ פֹ֔ה חָתָן֙ וּבָנֶ֣יךָ וּבְנֹתֶ֔יךָ וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־לְךָ֖ בָּעִ֑יר הוֹצֵ֖א מִן־הַמָּקֽוֹם׃כִּֽי־מַשְׁחִתִ֣ים אֲנַ֔חְנוּ אֶת־הַמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה כִּֽי־גָֽדְלָ֤ה צַעֲקָתָם֙ אֶת־פְּנֵ֣י יְהוָ֔ה וַיְשַׁלְּחֵ֥נוּ יְהוָ֖ה לְשַׁחֲתָֽהּ׃וַיֵּצֵ֨א ל֜וֹט וַיְדַבֵּ֣ר ׀ אֶל־חֲתָנָ֣יו ׀ לֹקְחֵ֣י בְנֹתָ֗יו וַיֹּ֙אמֶר֙ ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֔ה כִּֽי־מַשְׁחִ֥ית יְהוָ֖ה אֶת־הָעִ֑יר וַיְהִ֥י כִמְצַחֵ֖ק בְּעֵינֵ֥י חֲתָנָֽיו׃וּכְמוֹ֙ הַשַּׁ֣חַר עָלָ֔ה וַיָּאִ֥יצוּ הַמַּלְאָכִ֖ים בְּל֣וֹט לֵאמֹ֑ר קוּם֩ קַ֨ח אֶֽת־אִשְׁתְּךָ֜ וְאֶת־שְׁתֵּ֤י בְנֹתֶ֙יךָ֙ הַנִּמְצָאֹ֔ת פֶּן־תִּסָּפֶ֖ה בַּעֲוֺ֥ן הָעִֽיר׃וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ ׀ וַיַּחֲזִ֨קוּ הָאֲנָשִׁ֜ים בְּיָד֣וֹ וּבְיַד־אִשְׁתּ֗וֹ וּבְיַד֙ שְׁתֵּ֣י בְנֹתָ֔יו בְּחֶמְלַ֥ת יְהוָ֖ה עָלָ֑יו וַיֹּצִאֻ֥הוּ וַיַּנִּחֻ֖הוּ מִח֥וּץ לָעִֽיר׃וַיְהִי֩ כְהוֹצִיאָ֨ם אֹתָ֜ם הַח֗וּצָה וַיֹּ֙אמֶר֙ הִמָּלֵ֣ט עַל־נַפְשֶׁ֔ךָ אַל־תַּבִּ֣יט אַחֲרֶ֔יךָ וְאַֽל־תַּעֲמֹ֖ד בְּכָל־הַכִּכָּ֑ר הָהָ֥רָה הִמָּלֵ֖ט פֶּן־תִּסָּפֶֽה׃וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹט אֲלֵהֶ֑ם אַל־נָ֖א אֲדֹנָֽי׃הִנֵּה־נָ֠א מָצָ֨א עַבְדְּךָ֣ חֵן֮ בְּעֵינֶיךָ֒ וַתַּגְדֵּ֣ל חַסְדְּךָ֗ אֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֙יתָ֙ עִמָּדִ֔י לְהַחֲי֖וֹת אֶת־נַפְשִׁ֑י וְאָנֹכִ֗י לֹ֤א אוּכַל֙ לְהִמָּלֵ֣ט הָהָ֔רָה פֶּן־תִּדְבָּקַ֥נִי הָרָעָ֖ה וָמַֽתִּי׃הִנֵּה־נָ֠א הָעִ֨יר הַזֹּ֧את קְרֹבָ֛ה לָנ֥וּס שָׁ֖מָּה וְהִ֣יא מִצְעָ֑ר אִמָּלְטָ֨ה נָּ֜א שָׁ֗מָּה הֲלֹ֥א מִצְעָ֛ר הִ֖וא וּתְחִ֥י נַפְשִֽׁי׃וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו הִנֵּה֙ נָשָׂ֣אתִי פָנֶ֔יךָ גַּ֖ם לַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה לְבִלְתִּ֛י הָפְכִּ֥י אֶת־הָעִ֖יר אֲשֶׁ֥ר דִּבַּֽרְתָּ׃מַהֵר֙ הִמָּלֵ֣ט שָׁ֔מָּה כִּ֣י לֹ֤א אוּכַל֙ לַעֲשׂ֣וֹת דָּבָ֔ר עַד־בֹּאֲךָ֖ שָׁ֑מָּה עַל־כֵּ֛ן קָרָ֥א שֵׁם־הָעִ֖יר צֽוֹעַר׃הַשֶּׁ֖מֶשׁ יָצָ֣א עַל־הָאָ֑רֶץ וְל֖וֹט בָּ֥א צֹֽעֲרָה׃וַֽיהוָ֗ה הִמְטִ֧יר עַל־סְדֹ֛ם וְעַל־עֲמֹרָ֖ה גָּפְרִ֣ית וָאֵ֑שׁ מֵאֵ֥ת יְהוָ֖ה מִן־הַשָּׁמָֽיִם׃וַֽיַּהֲפֹךְ֙ אֶת־הֶעָרִ֣ים הָאֵ֔ל וְאֵ֖ת כָּל־הַכִּכָּ֑ר וְאֵת֙ כָּל־יֹשְׁבֵ֣י הֶעָרִ֔ים וְצֶ֖מַח הָאֲדָמָֽה׃וַתַּבֵּ֥ט אִשְׁתּ֖וֹ מֵאַחֲרָ֑יו וַתְּהִ֖י נְצִ֥יב מֶֽלַח׃וַיַּשְׁכֵּ֥ם אַבְרָהָ֖ם בַּבֹּ֑קֶר אֶל־הַ֨מָּק֔וֹם אֲשֶׁר־עָ֥מַד שָׁ֖ם אֶת־פְּנֵ֥י יְהוָֽה׃וַיַּשְׁקֵ֗ף עַל־פְּנֵ֤י סְדֹם֙ וַעֲמֹרָ֔ה וְעַֽל־כָּל־פְּנֵ֖י אֶ֣רֶץ הַכִּכָּ֑ר וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֤ה עָלָה֙ קִיטֹ֣ר הָאָ֔רֶץ כְּקִיטֹ֖ר הַכִּבְשָֽׁן׃וַיְהִ֗י בְּשַׁחֵ֤ת אֱלֹהִים֙ אֶת־עָרֵ֣י הַכִּכָּ֔ר וַיִּזְכֹּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶת־אַבְרָהָ֑ם וַיְשַׁלַּ֤ח אֶת־לוֹט֙ מִתּ֣וֹךְ הַהֲפֵכָ֔ה בַּהֲפֹךְ֙ אֶת־הֶ֣עָרִ֔ים אֲשֶׁר־יָשַׁ֥ב בָּהֵ֖ן לֽוֹט׃וַיַּעַל֩ ל֨וֹט מִצּ֜וֹעַר וַיֵּ֣שֶׁב בָּהָ֗ר וּשְׁתֵּ֤י בְנֹתָיו֙ עִמּ֔וֹ כִּ֥י יָרֵ֖א לָשֶׁ֣בֶת בְּצ֑וֹעַר וַיֵּ֙שֶׁב֙ בַּמְּעָרָ֔ה ה֖וּא וּשְׁתֵּ֥י בְנֹתָֽיו׃וַתֹּ֧אמֶר הַבְּכִירָ֛ה אֶל־הַצְּעִירָ֖ה אָבִ֣ינוּ זָקֵ֑ן וְאִ֨ישׁ אֵ֤ין בָּאָ֙רֶץ֙ לָב֣וֹא עָלֵ֔ינוּ כְּדֶ֖רֶךְ כָּל־הָאָֽרֶץ׃לְכָ֨ה נַשְׁקֶ֧ה אֶת־אָבִ֛ינוּ יַ֖יִן וְנִשְׁכְּבָ֣ה עִמּ֑וֹ וּנְחַיֶּ֥ה מֵאָבִ֖ינוּ זָֽרַע׃וַתַּשְׁקֶ֧יןָ אֶת־אֲבִיהֶ֛ן יַ֖יִן בַּלַּ֣יְלָה ה֑וּא וַתָּבֹ֤א הַבְּכִירָה֙ וַתִּשְׁכַּ֣ב אֶת־אָבִ֔יהָ וְלֹֽא־יָדַ֥ע בְּשִׁכְבָ֖הּ וּבְקׄוּמָֽהּ׃וַֽיְהִי֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַתֹּ֤אמֶר הַבְּכִירָה֙ אֶל־הַצְּעִירָ֔ה הֵן־שָׁכַ֥בְתִּי אֶ֖מֶשׁ אֶת־אָבִ֑י נַשְׁקֶ֨נּוּ יַ֜יִן גַּם־הַלַּ֗יְלָה וּבֹ֙אִי֙ שִׁכְבִ֣י עִמּ֔וֹ וּנְחַיֶּ֥ה מֵאָבִ֖ינוּ זָֽרַע׃וַתַּשְׁקֶ֜יןָ גַּ֣ם בַּלַּ֧יְלָה הַה֛וּא אֶת־אֲבִיהֶ֖ן יָ֑יִן וַתָּ֤קָם הַצְּעִירָה֙ וַתִּשְׁכַּ֣ב עִמּ֔וֹ וְלֹֽא־יָדַ֥ע בְּשִׁכְבָ֖הּ וּבְקֻמָֽהּ׃וַֽתַּהֲרֶ֛יןָ שְׁתֵּ֥י בְנֽוֹת־ל֖וֹט מֵאֲבִיהֶֽן׃וַתֵּ֤לֶד הַבְּכִירָה֙ בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ מוֹאָ֑ב ה֥וּא אֲבִֽי־מוֹאָ֖ב עַד־הַיּֽוֹם׃וְהַצְּעִירָ֤ה גַם־הִוא֙ יָ֣לְדָה בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ בֶּן־עַמִּ֑י ה֛וּא אֲבִ֥י בְנֵֽי־עַמּ֖וֹן עַד־הַיּֽוֹם׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
ויבאו שני המלאכים. [ולהלן כתיב ויהפך את הערים (פ' כ"ח) הא כיצד אר"ל דפתח בשני מלאכים וסיים באחד, כמ"ש ויהפך ולא ויהפכו. , דאזל גבריאל למהפכי' לסדום ואזל מיכאל בהדי' לשובי' ללוט בעיין מש"כ בריש פרשה זו בפסוק והנה שלשה אנשים נצבים. .
(ב"מ פ"ו ב') וכמו השחר עלה. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן, מעלות השחר עד נץ החמה אדם מהלך חמשה מילין, דכתיב וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים בלוט לאמר קום וגו', וכתיב (פ' כ"ג) השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה, וא"ר חנינא, לדידי חזי לי ההוא אתרא והוי חמשה מילין גודעת חד מ"ד דבשיעור זמו זה אדם מהלך רק ארבע מיל, ומה שהלך כאן לוט חמשה הוא משום דכתיב בי' ויאיצו המלאכים בלוט והלך בחפזון, או כמ"ש בירושלמי ברכות פ"א ה"א ויומא פ"ג ה"ב שמלאך הי' קודר לפניו את הדרך, כלומר מיישר הגבעות והעמקים ולכן נתקצר לפניו הדרך והלך חמשה מילין, אבל לא קיי"ל כמ"ד זה, אלא גם הליכה בינונית אדם מהלך בשיעור זה חמשה מילין, ולכן השמטנו אותה דרשא. .
(פסחים י"ג ב') הנמצאות. דרש רבא, מאי דכתיב (תהלים מ') אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי, אמר דוד, אני אמרתי עתה באתי ולא ידעתי שבמגילת ספר כתוב עלי דר"ל אני אמרתי בשעה שנמשחתי למלך עתה באתי לגדולה, וזה מקרוב פסקו אותה לי, ולא ידעתי שעוד בימי אברהם נכתב זה עלי במגילת ספר, כלומר, בתורה, כדמפרש, ומכונה התורה בשם מגילה ע"פ מ"ד בגיטין ס' א' תורה מגילה מגילה נתנה, וכפי שיתבאר אי"ה לפנינו ס"פ וילך. , התם כתיב הנמצאות, הכא כתיב (תהלים פ"ט) מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו היתבאר ע"פ מ"ש במ"ר כאן שתי בנותיך הנמצאות, שתי מציאות, רות המואביה ונעמה העמונית, אר"י, מצאתי דוד עבדי, היכן מצאתי אותו, בסדום, ע"כ, וכל זה הוא מפני שמקור יחוסו של דוד בא מרות. .
(יבמות ע"ז א') המלט על נפשך. אמר לו, דייך שאתה ממלט את נפשך, [מלמד שיצא לוט וידיו על ראשו ולא הציל מנכסיו כלום] ומדה כנגד מדה, שהוא ישב בסדום מפני שהי' חס על ממונו שם, כמבואר בירושלמי ומדרש כאן, ונענש שלא הציל מממונו כלום, ולפנינו בירושלמי הובא הפסוק מהר המלט שמה (כ"ב), ונראה דט"ס הוא וצ"ל הפסוק שלפנינו המלט על נפשך, ומדייק ודריש יתור הלשון על נפשך, דמשמע רק נפשך ותו לא. .
(ירושלמי סנהדרין פ"י ה"ח) אל נא אדני. כל השמות האמורים בלוט – חול, חוץ מזה, ויאמר אל נא אדני הנה נא מצא עבדך חן בעיניך להחיות את נפשי, מי שיש בידו להמית ולהחיות – זה הקב"ה זופירש רש"י והכי קאמר, ויאמר לוט אליהם – באזניהם, אל נא יהי כן, וחזר כלפי הקב"ה ואמר, אדני, הנה נא מצא עבדך חן בעיניך, עכ"ל, והכ"מ סוף פ"ו מיסוה"ת פירש בשם הרשב"א דהלשון ויאמר אליהם הוי כמו בפניהם. ומהרש"א הקשה על הלשון כל השמות האמורים וכו', הא לא מצינו שם אדני בלוט שיהי' חול כי אם אחד, הנה נא אדני (פ' ב'), וכבר קדמו בהערה זו הרשב"א והובא בכ"מ שם ותירץ דרהיטא דלישנא הוא, וע' מש"כ לעיל בריש הפרשה בפסוק יוקח נא מעט מים דוגמא לדברי רשב"א אלה. .
(שבועות ל"ה ב') פן תדבקני הרעה. [אין הבעל מוציא את אשתו בעל כרחה מנוה לנוה] ואפילו מנוה הרעה לנוה היפה, מפני שהנוה היפה בודק, דכתיב פן תדבקני הרעה ומתי חכלומר אפילו הנוה היפה בודק, והיינו שבודק את הגוף למי שבא מנוה לנוה, ומפני כך חלאים באים, ואפילו מרעה לטובה, וכמו בלוט שהי' שוכן בסדום בעמק והמלאכים אמרו לו לעלות בהר שהוא נוה יפה, דאויר הר טוב מאויר עמק, ובכ"ז סירב עצמו שחשש לסכנה משנוי וסת. ודין זה הובא גם בבבלי סוף כתובות ק"י ב', רק בלא הסמיכות על פסוק זה שלפנינו. ובס' רה"ז כתב דאפשר י"ל שהמלה בודק שבגמרא היא מסורסה וצ"ל דובק, ולפי"ז תכונן הראי' מלשון הפסוק פן תדבקני. .
(ירושלמי כתובות פי"ג ה"י) קרובה וגו'. אמר רב חמא בר גוריא אמר רב, לעולם יחזר אדם לישב בעיר שישיבתה קרובה טשנבנתה ונתישבה זה לא כבר, כלומר עיר חדשה. , שמתוך שישיבתה קרובה עונותיה מועטין, שנאמר הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה והיא מצער, מאי קרובה ומאי מצער, אילימא דמקרבי וזוטא והא חזו לה יול"ל למימר להו, ומה שמכוין הוא בלשון זוטא, הוא שאמר להם שאין אתם צריכין להקפיד על קיומה. , אלא מתוך שישיבתה קרובה עונותיה מצערין יאכי שנה אחת קדמה לה סדום וכדמפרש בדרשא הבאה, של סדום חמשים ושתים, דע"כ בוני מגדל בארץ שנער היו ולא הי' ישוב בעולם אלא באותה בקעה כדכתיב (פ' נח) ויהי כל הארץ שפה אחת ויהי בנסעם מקדם ומשם נפצו למקומות אחרים כשנתפלגו ובנו להם עיירות, ומשנתפלגו עד שחרבה סדום אינו אלא נ"ב שנה, שהרי בסוף ימי פלג נתפלגו הארצות כדתניא בסדר עולם, א"ר יוסי, נביא גדול הי' עבר שקרא לבנו פלג, כי בימיו נפלגה הארץ, ואם תאמר בתחלת ימיו, והלא יקטן אחיו קטן ממנו והוליד משפחות ונתפלגו, ואם תאמר באמצע ימיו, לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש, נתן לך סימן ולא תדע באיזו משנותיו אלא בסוף ימיו, צא וחשוב שנותיו של פלג ונמצא שנה שמת בה היא שנת מ"ח לאברהם, וכשחרבה סדום – שנת צ"ט לאברהם, שהרי בו ביום נתבשרה שרה על התולדה, ולשנה האחרת ילדה, ואברהם בן מאת שנה בהולד לו יצחק. וע"ע בדרשא הבאה. .
(שבת י' ב') אמלטה נא שמה. א"ר יצחק, ישיבתה של צוער נ"א שנה, דכתיב אמלטה נא שמה, נא בגמטריא נ"א, ושל סדום נ"ב ושלותה – – כ"ו, דכתיב (פ' לך) שתים עשרה שנה עבדו את כדרלעומר ושלש עשרה שנה מרדו ובארבע עשרה שנה בא כדרלעומר יבמ"ש ושלותה כ"ו, רומז להפסוק ביחזקאל ט"ז עון סדום גאון שבעת לחם ושלות השקט הי' לה. וכונת הראי' מהפסוק שהביא, היא, כי שנות העבודה אינן שנות שלוה, וי"ג מרדו אין זה שלום – הרי כ"ה, ושנת כ"ו נהרג כדרלעומר, והיתה בשלוה כ"ו הנותרים מנ"ב, וע' מש"כ בדרשא הקודמת. .
(שבת י' ב') וה' המטיר. ובירושלים כתיב (איכה א') ממרום שלח אש, וכתיב (שם) ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום, וכי משוא פנים יש בדבר יגדלשון וה' המטיר מורה שהקב"ה בעצמו המטיר, וממרום שלח אש מורה ע"י שליח, ועונש הבא ע"י שליח קיל מעונש הבא ע"י עצמו, כמבואר בסנהדרין צ"ד ב', סנחריב שחרף ע"י שליח נענש ע"י שליח ופרעה שחרף בעצמו נענש מהקב"ה בעצמו, וא"כ כיון דכתיב ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום קשה למה נענשו בירושלים ע"י שליח ובסדום ע"י הקב"ה בעצמו, בעוד שהי' צריך להיות בהיפך. גם י"ל דענין המשא פנים הוא מה שלא נאמרה גפרית בירושלים. , אמר רבה א"ר יוחנן, מדה יתירה היתה בירושלים שלא היתה בסדום, דאלו בסדום כתיב (יחזקאל ט"ז) הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם ויד עני ואביון לא החזיקה, ואלו בירושלים כתיב (איכה א') ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן ידר"ל דעכ"פ היתה מדת רחמנות בירושלים ורק שעשו מה שעשו מגודל צערן ועניותן, אבל בסדום פשעו והתאכזרו מרוב טובה, ולכן הוקל עונש ירושלים מעונש סדום. .
(סנהדרין ק"ד ב') מאת ה'. מאתו מבעי' לי', אלא משתעי קרא הכי, ודכותה (פ' בראשית) ויאמר למך לנשיו עדה וצלה שמען קולי נשי למך נשיי מבעי לי', אלא משתעי קרא הכי טוע' מש"כ לעיל בפ' בראשית בפסוק הנזכר בזה וצרף לכאן. .
(שם ל"ח ב') וישכם וגו'. תניא, אברהם תקן תפלת שחרית, שנאמר וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם, ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר (תהלים ק"ו) ויעמד פינחס ויפלל טזנראה דהראיה מן ויעמד פינחס ויפלל הוא להעדפה בעלמא להוראת הלשון עמד דיונח על תפלה, משום דבאמת מגוף הפסוק מבואר דהעמידה שעמד שם אברהם היתה תפלה, דכן מבואר בפרשה ששם התפלל על סדום. –
והנה לקמן ס"פ חיי יתבאר דיצחק תקן תפלת מנחה ובר"פ ויצא דיעקב תקן תפלת ערבית, ובסוגיא כאן מחלוקת חכמים אם חיוב תפלות אצלנו הוא כנגד תקוני אבות כמבואר, או כנגד קרבנות תמידים תקנום, ופסקו הפוסקים כמ"ד נגד תמידים תקנום, כמבואר ברמב"ם פ"א ה"ה מתפלה, וכ"מ ולח"מ תמהו על שהכריע כמ"ד זה נגד הדעה דכנגד אבות תקנום.
ולי נראה דהכרעה זו היא ע"פ מ"ש ביומא כ"ח ב' צלותא דאברהם מכי משחרי כותלי [ועיי"ש בגה"ש], ופריך בגמרא, וכי אנן מאברהם ניקום ונגמר, ופירש"י וכי מאברהם נגמור להיות זריזין כמהו, אבל הפוסקים מפרשי כפי' הערוך, דעדיין לא נתנה תורה ואין לנו ללמוד לדין קבוע ממנהג האבות, ולפי"ז י"ל דלכן בכרו הטעם דכנגד תמידים תקנום, משום דאי אפשר לקבוע חובה משום תקנת אבות, וע"ע מש"כ לקמן ס"פ חיי ור"פ ויצא. .
(ברכות כ"ו ב') אשר עמד שם. תניא, אין עמידה אלא תפלה, שנאמר (תהלים ק"ו) מעמד פינחס ויפלל, מלמד שאברהם אבינו קבע מקום לתפלתו יזעיין מש"כ בענין דין זה בס"פ יתרו בפסוק בכל המקום אשר אזכיר את שמי, וצרף לכאן. .
(ברכות ו' ב') כקיטר הכבשן. מלמד שאין כבשן מעלה קיטור עד שתצית האור ברובו יחנ"מ מזה לדינא, דבהקטרת מנחות קדשים דכתיב בהו קדשים מאשי ה', ודרשינן בתו"כ אין להם לכהנים אלא לאחר אשי ה', וכל זמן שאין הקומץ נקטר אסור לכהנים לאכול השיריים, ומכיון דכתיב בהו והקטיר לכן אין הקומץ מתיר שיריים לאכילה קודם שאחז האור ברובו. .
(מנחות כ"ו ב') ויזכר אלהים. אמר ר' יוחנן, אפילו בשעת כעסו של הקב"ה זוכר את הצדיקים, שנאמר ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכר אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה יטנראה הכונה דאין הרבותא דזוכר את הצדיקים עצמן להצילם מתוך המהפכה, דפשיטא הוא, וכדכתיב רגלי חסידיו ישמור, אלא הכונה דזוכר את הצדיק לעשות חסד גם עם קרוביו ובני משפחתו, וכהראי' שמביא ממה שניצל לוט ע"י שזכר את אברהם. .
(ברכות נ"ד ב') ותשקץ וגו'. וכי מאין להם יין במערה, אלא שנזדמן להם לשעה כיש להעיר שלא דרשו כזה בפסוק הקודם שנזכר ענין זה, לכה נשקה את אבינו יין, וי"ל דסמכו לדרוש זה בפסוק זה ע"פ מ"ש בנדה ל"א א' על הפ' דפ' ויצא וישכב עמה בלילה הוא, מלמד שהקב"ה סייע באותו מעשה [פי', במה שנטה חמורו של יעקב לאהל לאה], ודייק מלשון בלילה הוא ולא בלילה ההוא, כפי הלשון הנאות, והנה גם כאן כתיב ותשקינה את אביהן יין בלילה הוא, ולכן דריש ג"כ שהקב"ה המציא להן יין באותה שעה, וזה מפני שכונתן היתה לטובה, שכונו לקיום העולם, כמבואר במדרשים ואגדות ופירש"י. .
(ספרי פ' עקב סי' מ"ג) ותבא הבכירה. א"ר חייא בר אבין א"ר יהושע בן קרחה, לעולם יקדים אדם לדבר מצוה, שבשביל לילה אחת שקדמתה בכירה לצעירה זכתה וקדמתה ארבעה דורות בישראל למלכות כאנסמך על המבואר במדרשים שכונתן היתה לטובה, לקיום העולם, והארבעה דורות הם עובד ישי דוד ושלמה, ואלו צעירה לא הוית בישראל עד רחבעם בן שלמה שבא מנעמה העמונית. .
(נזיר כ"ג ב') בשכבה ובקומה. תני משום רבי יוסי בר רב חוני, למה נקוד על ו' מן ובקומה של בכירה, לומר, שבשכבה לא ידע, אבל בקומה ידע כבומפרש ע"פ זה הפסוק (הושע י"ד) כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, משל ללוט ושתי בנותיו, הן שנתכוונו לשם מצוה [לתכלית קיום העולם כמש"כ בדרשות הקודמות] – צדיקים ילכו בם, הוא שנתכוין לשם עבירה – ופושעים יכשלו בם. ופריך ומאי הוי לי' למעבד, מאי דהוי הוי, ומשני כיון דבקומה ידע לא הוי לי' לאורתא אחריתא למשתי תמרי. .
(נזיר כ"ג א') בן עמי. תניא, א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן, מניין שאין הקב"ה מקפח אפילו שכר שיחה נאה כגכלומר לשון נקי שאינו פרוץ ומגונה. , דאלו בכירה דקריתי' מואב כדוהוא כנוי מגונה ופריצות, המורה שילדתו מאביה. , אמר הקב"ה למשה אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה (פ' דברים), מלחמה הוא דלא, הא אנגריא עביד בי' כהכלומר להשתעבד להם להביא מים ומזון, כך הגירסא בב"ק ל"ת ב', וכן בסמוך אפילו אנגריא לא לעביד בהו, וכן נראה עיקר, ולא כגירסא דהכא הא צעורי מצערינן, דלא יתכן שיצוה הקב"ה לצער סתם. , ואלו צעירה דקריתי' בן עמי כומפרש במדרש בן מי שהי' עמי, לא. מאיש זר, ואע"פ שגם היא רמזה לקראו ע"ש אביה, בכ"ז רמזה בלשון נקי ואינו מגונה כל כך. , אמר הקב"ה למשה אל תצורם ואל תתגר בם (שם), אפילו אננריא לא לעביר בהו כזמדייק. מה שאמר במואב ואל תתגר בם מלחמה ובעמון אמר אל תתגר בם סתם, ש"מ אפילו לא כל תגרה שהיא. [שם שם ב']

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך